החלטה
1.בקשה לעיכוב ביצוע הליכי פינוי של המבקש מבית מלאכה אשר שכר מהמשיבה.
2.מקרה שהיה, כך היה:
המשיבה הינה בעלת זכויות במחסן מס' 63 במעגן הדייג בשטח של כ-58 מ"ר אליו צמודה חצר בגודל של 80 מ"ר (להלן: "בית המלאכה"). רשות הנמלים, ואשר המשיבה באה בנעליה, השכירה את בית המלאכה למבקש והוא עושה בו שימוש לתיקון כלי שייט לפרנסתו. בין הצדדים התגלעו חילוקי דעות בעקבותיהם הגישה המשיבה נגד המבקש שתי תביעות פינוי. התביעה השנייה, היא הרלוונטית לענייננו, הוגשה לבית משפט השלום בחיפה ב-ת"א 6410/07 ובפסק הדין שניתן בה ביום 3.2.2011, נקבע כי על המבקש לפנות את בית המלאכה (להלן: "פסק הדין").
המבקש הגיש ערעור על פסק הדין לבית משפט המחוזי בחיפה בתיק ע"א 17077-03-11 ובמסגרתו הגיעו הצדדים להסכם פשרה המסדיר את המחלוקת ביניהם (להלן: "הסכם הפשרה"). ביום 25.1.2012 ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה.
להלן עיקר ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים במסגרת הסכם הפשרה:
הערעור יידחה ופסק הדין, לפיו נקבע כי על המבקש לפנות את בית המלאכה, יעמוד על כנו, אם כי המשיבה לא תפנה את המבקש מהמקום כל עוד הוא מקיים אחר הוראות הסכם הפשרה.
תוקף הסכם השכירות בין הצדדים, כפוף לקיום הוראות הסכם הפשרה, יוארך עד ליום 31.8.2016.
חובות המבקש למשיבה עבור דמי שכירות לעבר עומדים על סך של 78,427 ₪ (בצירוף מע"מ) והם יפרעו ב-36 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים בסך של 2,178 ₪ כ''א (בצירוף מע"מ), כאשר התשלום הראשון ישולם בתוך 30 ימים ממועד אישור הסכם הפשרה וכנגד דרישת תשלום אשר תפיק המשיבה למבקש מדי חודש בחודשו.
חובות המבקש למשיבה עבור אגרת עגינה לעבר עומדים על סך של 113,800 ₪ (כולל מע"מ). חיוב זה יתבטל ככל והמבקש ישלם למשיבה אגרת עגינה בסך של 50,000 ₪ וזאת ב-36 תשלומים חודשיים, שווים ועוקבים בסך של 1,389 ₪ כ''א, שאם לא כן, המשיבה תהא זכאית לקבל מלוא סכום החוב עבור אגרת העגינה, 113,800 ₪, בניכוי הסכומים ששולמו בפועל.
באם המבקש יפר את הסכם הפשרה, המשיבה תהא רשאית לבצעו ללא צורך בהחלטה שיפוטית נוספת.
לאחר חתימת הסכם הפשרה שילם המבקש למשיבה עבור חוב דמי השכירות לעבר סך של 2,558.44 ₪ ביום 15.8.2012 וסכום נוסף של 6,926.30 ₪ עבור התקופה מיום 1.9.2011 ועד ליום 31.12.2011. כן שילם המבקש למשיבה תשלומים שוטפים עבור אגרת עגינה ודמי שכירות לשנת 2012. מנגד, המבקש לא שילם למשיבה כל תשלום עבור חוב אגרת עגינה לעבר ואשר הוסדר בהסכם הפשרה.
בהתאם להודעת המשיבה מיום 24.1.2013, יתרת החוב הבלתי מסולקת בהתאם להסכם הפשרה עבור דמי שכירות ואגרת עגינה מגיעה לסך של 31,263 ₪ לאותו מועד. הודעה זו הגיעה לידי המבקש, אשר פנה למשיבה וביקש לפרוע את החוב בפריסה לשלושה תשלומים, אולם בקשתו נדחתה.
המשיבה פתחה נגד המבקש תיק הוצל''פ מס' 02-05051-13-1 (להלן: "תיק ההוצל"פ"), ובמסגרתו התקבל צו פינוי מבית המלאכה המיועד לביצוע החל מיום 27.2.13.
3.לטענת המבקש בתמצית, בהתאם לתנאים שנקבעו בהסכם הפשרה, אין להורות על פינויו מבית המלאכה הואיל והוא פרע מפעם לפעם את הסכומים הנקובים בו ואף משהתקבלה אצלו הודעת המשיבה מיום 24.01.13 המפרטת את חובותיו בסך של כ-31,000 ₪, הוא פנה אליה וביקש לפרוע את החוב בשלוש המחאות ע"ס 11,111 ₪ כל אחת שאחת מהן לפירעון מיידי ושתי האחרות לפירעון ביום 10.03.13 ו-10.04.13. דא עקא, נציג המשיבה סירב לקבל את ההמחאות ובפועל התברר למבקש כי המשיבה הקדימה ופתחה נגדו את תיק ההוצאה לפועל עוד ביום 16.01.13. המבקש מפנה להוראות סעיף 11 להסכם הפשרה, לפיו, עליו לשלם את התשלומים שנקבעו בו רק כנגד דרישות תשלום אשר תפיק המשיבה מדי חודש בחודשו ומשאכן התקבלה דרישת המשיבה אצל המבקש, הוא אכן פעל לפירעון החוב.
המבקש מוסיף וטוען כי קבלת הבקשה תפגע במטה לחמו ותקטע את מקור פרנסתו ללא אפשרות להעביר את העסק למקום אחר שכן עסק מסוגו צריך להיות בקרבת מקום לקו המים ולכלי השיט העוגנים במקום.
4.לטענת המשיבה בתמצית יש לדחות את הבקשה משני טעמים מקדמיים: האחד, לא ניתן להרהר עוד אחר פסק הדין המאשר את הסכם הפשרה, מה גם וסוכם כי המשיבה זכאית לפנות את המבקש מבית המלאכה ללא כל צורך בהחלטה שיפוטית נוספת. השני, ככל ולטענת המבקש הוא פרע את החוב אשר נקבע בהסכם הפשרה, היה עליו לפנות בבקשה בטענת פרעתי לראש ההוצאה לפועל ולא בהליך זה.
לגוף העניין המשיבה טענה כי המבקש הפר ברגל גסה את הסכם הפשרה מששילם עבור דמי השכירות בהם התחייב סך של כ-9,500 ₪ בלבד ולא שילם מאומה עבור אגרת עגינה, כל זאת על אף התראות ודרישות אשר נשלחו לו. למעלה מהצורך, הוראת סעיף 11 להסכם הפשרה, לפיה על המבקש לשלם את דמי השכירות בהם התחייב כנגד דרישת המשיבה, אינה חלה על החוב עבור אגרת העגינה ולפיכך המבקש לא ישמע בטענה, המוכחשת, כאילו לא קיבל דרישות לתשלום חוב זה.
באשר למאזן הנוחות, לכל היותר ניתן לומר כי הנזק של המבקש במקרה והבקשה תתקבל הינו נזק כספי הניתן לפיצוי ולפיכך אין מקום לעכב את פינויו מבית המלאכה.
5.בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי נקבעו התנאים שעל בית המשפט לשקול בבואו לדון בבקשה למתן סעד זמני. בנידון על המבקש להראות עילת תביעה של ממש המבוססת על זכות הקנויה לו לכאורה (ר-רע"א 3009/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד נו (4), 872 וכן רע"א 5095/93 פ.א. ארבן בע"מ נ' גבי א.ג.ר. שותפות לבניין, פ"ד מט (1), 730) ודי בכך כי המבקש יצביע על ראיות מהימנות לכאורה המבססים את עילת התביעה ולפיכך בית המשפט אינו נדרש לנתח באופן מקיף את הראיות המובאות בפניו (ר- ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פ"ד לח (4), 105).